A memoir of love, loss, and hope
Writing by Noam Miron & Artwork by Ariella Charny
סיפור על אהבה, אובדן ותקווה
כתיבה: נועם מירון, איור: אריאלה צ'רני
הסיפור של תותי
זה משונה לקרוא לזה הסיפור של תותי. הרי היא לא זכתה לחיות את חייה, ולא תזכה לספר את הסיפור שלה. זה סיפור ללא התחלה, וללא סוף.
איפה מתחיל הסיפור? מהו היום שבו קבוצה של תאים הופכת ליצור חי?
ברור שמדובר בתהליך הדרגתי, ולא רגע אחד מוגדר. מתי תותי נהייתה תותי? שאלות פילוסופיות…
מהן אבני הדרך בסיפור של תותי? בדיקות אולטרסאונד, מי שפיר וסקירות מקיפות, שתאריך קיומן לא נצרב לאף אחד בראש. קצת כמו תאריכים של סיום תיכון, טיול אחרי צבא וקבלת תואר אקדמי. אלו אבני הדרך החשובות בחיים שלה, שמועדן נקבע על ידי גורם חיצוני, ואת התאריך אף אחד לא זוכר.
יש תאריך לידה ויש תאריך קבורה. את תאריך הפטירה אף אחד לא יודע.
והסדר - פטירה ואז לידה.
הסיפור של תותי, של מאיה, הפך לסיפור שלנו, של המשפחה שלנו.
סיפור שרק אנחנו יכולים לספר.
לא לידה ולא שקט
איזה מונח גרוע זה לידה שקטה!
יש כל כך הרבה דברים שאפיינו את הלידה הזו, שקט זה ממש לא אחד מהם. אולי השקט לא בלט עבורנו בגלל שבחיינו לא שמענו בכי של תינוק רך שזה עתה נולד. בכינו אנחנו במקום.
ובכלל, המונח לידה הוא מעצבן. זה מונח שמדבר על חיים ועל התחלה, כשאצלנו כל מה שיש זה רק מוות וסוף. מעטים הם הדברים שסופיים כל כך כמו המוות.
אין בעברית דרך לתאר את מה שעברנו באותו היום הארור, בלי להגיד "לידה".
באנגלית יש "labor and delivery", ביטוי מכני, סטרילי, אפור, ללא משקל רגשי. הוא מתייחס רק לפעולה הפיזית של הוצאת עובר מהרחם אל העולם.
לא הייתה כאן לידה, ולא היה שקט. התינוקת שלנו מתה, ואז יצאה אל העולם ללא רוח חיים.
כשאני נדרש למשימה הבלתי אפשרית הזו של לספר לאנשים מה קרה, הדרך הכי פשוטה היא להגיד שחווינו לידה שקטה. אבל חווינו כל כך הרבה יותר מזה. החיים שלנו השתנו. הם לעולם לא ייראו אותו דבר. מבחוץ זה נראה כמעט אותו דבר, קמים, ישנים, אוכלים, עובדים, אפילו צוחקים ומחייכים. אבל בפנים, זה עולם אחר לגמרי. תותי תמיד תהיה פה איתנו.
העולם נשבר
איך לעזעזל זה קרה? זה נגד כל הסיכויים.
הסתבכות בחבל הטבור בגיל 40 שבועות זה מקרה כל כך נדיר, שאין לגביו כמעט נתונים.
אנחנו חיים את החיים שלנו עם ערב רב של סטטיסטיקות. מה הסיכוי שיפגע בי ברק? מה הסיכוי שהמטוס יתרסק? מה הסיכוי של רעידת אדמה? או שטיל יפגע בנו? אולי אפשר גם לשאול מה הסיכוי שחייזרים יגיעו כמו בסרט דיסטופי, אפילו לזכות בלוטו יש יותר סיכוי.
אלו דברים שלא קורים. כלומר - יש סיפורים כאלה, למישהו זה קרה. אבל בתכל'ס, אלו דברים שלא קורים.
אבל פתאום קרה לנו משהו שלא קורה.
אז איך אפשר להאמין יותר?
מה נכון? מה לא נכון? למה שזה לא יקרה שוב?
ההיגיון שהוביל אותנו עד היום קרס קריסה טוטלית.
העולם נשבר.
רצינו
רצינו להביא חיים, והבאנו מוות.
רצינו להביא אושר ואהבה, לנו ולכל המשפחה.
בסוף הנחתנו על כולם דיכאון גדול שאף אחד לא בחר בו.
רצינו להגיע למחלקת יולדות, ותוך שעות בודדות דיברנו על בית קברות.
רצינו לשלוח לכולם תמונה שמחה עם מאיה בידיים,
בסוף ביקשנו מחברים קרובים להודיע לאחרים על שקרה.
התחלנו עם womb וקיבלנו tomb
רצינו לא לישון בלילה כדי לדאוג לתותי, וכעת משפחה שלמה לא ישנה כי הם דואגים לנו
רצינו לחזור כמשפחה בידיים מלאות, וחזרנו כזוג בידיים ריקות.
רצינו.
הטרגדיה
כשבוע לפני שהכל קרה, הייתי באותו בית קברות בחולון, וקברתי את דודה של אבא שלי. תמיד עצוב לקבור אישה, גם אם היא בת 94. לא יכולתי לדמיין שרק 5 ימים לאחר מכן, אקבל את הבשורה המרה, שעלינו להגיע לשם שוב כדי לקבור את הבת שלי. איזה הבדל תהומי בין אישה שחייה את חייה המלאים, לבין אישה אחרת, צעירה ממנה ב94 שנה בדיוק, שלא הספיקה להטמיע את חותמה בעולם, שלא הספיקה להביע את רגשותיה, לא הספיקה לשמוע איך נשמע קולה, ולא הספיקה למלא את ריאותיה בנשימתה הראשונה.
העולם הפסיד את תותי.
תותי הפסידה את עצמה. תותי לא תגיע לגיל 94.
טעות לחשוב שצריך לרחם עלינו. על תותי צריך לרחם. העולם שלה נשבר, ולא ישתקם לעולם. אנחנו עוד נקום מהאבל, נמשיך לחיות לצד הכאב, לחייך, לצחוק ולחוות חוויות חדשות. תותי לעולם לא.
הדמיון הוא כל שנותר. איך היא הייתה נשמעת, מה היא הייתה אומרת, איך היא הייתה מתנהגת? איך הייתה הופכת את העולם לטוב יותר. בדמיוננו הפורה, אנחנו מאכילים ומחתלים אותה, מלווים לגן ולבית הספר, והיא בתורה מייצרת חברויות אמיתיות לכל החיים. מי היו אמורים להיות החברים שלה? ממשיכים לדמיין טיולים משותפים בחו"ל, משחקים בחול ובמי הים הצלולים, מלמדים אותה משחקי כדור לקול צחוקה המתגלגל, עד שהיא מתבגרת ואנחנו גולשים יחד בהרים על מגלשי סקי.
ואז אנחנו מדמיינים את הילדה הבאה שתגיע. את אחותה הקטנה של תותי. לפתע שמים לב, שהדמיון הוא אותו הדמיון. השאלות אותן שאלות והילדה שאני מתאר ברוחי נראית ומתנהגת בדיוק אותו הדבר. כי כעת, איך אוכל להפריד בין תותי לבין אחותה הקטנה? זאת בעצם מהות הטרגדיה, את תותי לעולם לא נכיר.
בליץ אבהות
משלבי ההריון הראשונים אמרתי לאריאלה שהיא כבר אמא, ואני מחכה להיות אבא. החיבור הרגשי שלה נכח בכל רגע ביממה, כשהיא בחרה מה לאכול, על איזה צד לישון ואפילו מתוך תחושת הבעיטות בזמן פגישות בעבודה. לי הייתה רק לוגיקה: "זה קורה". קול קטן בלב. רק מדי פעם אני ותותי התראינו באולטרסאונד, או כשנגעתי בבטן של אריאלה כשקראה לי להרגיש את הבעיטות. ידעתי שכשתותי תיוולד, אני אהיה אבא טרי לצידה של אריאלה, שתהיה עם ותק של 9 חודשים כאמא.
ואז קיבלתי את הטלפון מאריאלה. "נועם - אין דופק, בוא מהר!" בכי היסטרי ברקע בטלפון. הלב נפל. לא האמנתי. לא הבנתי מה קורה. היה לי ברור שאני אגיע לבית החולים, הרופאים ירגיעו אותי ונטפל במצב. כנראה פשוט מתחילה הלידה עכשיו באופן מפתיע. ביטלתי את הפגישה בעבודה, לקחתי את האופניים והגעתי לבית החולים הכי מהר שיכולתי.
בדרך התקשרתי שוב, ואריאלה ענתה לי בשקט, עם קול הכי נוגה ששמעתי בחיים שלי. אמרה שאין מה לעשות אבל אני צעקתי ודרשתי מהרופאים שיוודאו שוב ושוב ושישלחו את אריאלה לניתוח חירום להציל את תותי.
הגעתי בסערה לבית החולים. שאלתי את האחות הבלונדינית איפה חדר 6. פניה נפלו. היא הצביעה על החדר בצד המסדרון. נכנסתי. נפלתי לזרועותיה של אריאלה, ובכינו ביחד. זאת הפעם הראשונה שבכיתי, לפחות ב15 שנה האחרונות.
ואז דיברנו על תהליך זירוז הלידה. מעל 50 שעות. מהשעות הקשות שהיו לי בחיים. מעל 50 שעות שכל מה שחשבתי עליו זה תותי. מי היא, איך היא נראית, איך היא נשמעת, מה היא הייתה יכולה להיות. מעל 50 שעות שרק דבר אחד היה לי בראש - הבת שלי. תותי. ילדה מדהימה עם פוטנציאל אדיר, שחולקת את הגנים שלי ושל האדם שאני הכי אוהב בעולם. ברגע שמאבדים משהו, מבינים כמה אוהבים אותו. ככה זה הפסיכולוגיה המשונה של בני האדם. בדרך כלל הורים צעירים עוברים תהליך שבו לומדים להכיר ולאהוב את הילדים שלהם. אנחנו נאלצנו לאהוב בלי להכיר. קצת יותר מ50 שעות עברו ממצב של עוד בדיקה שגרתית, למצב שאני מחזיק בידי גופה בפעם הראשונה בחיים שלי. וזאת הגופה של הבת שלי. החזקתי את הילדה שלי בפעם הראשונה והאחרונה בו זמנית. מעל 50 שעות שבהן לא עשיתי דבר חוץ מלהיות אבא בצורה הכי ישירה וצורבת שיכולה להיות.
עשיתי בליץ אבהות. הפער עם אריאלה הולך ונסגר. הגענו יחד לנקודת השוויון. מכאן אנחנו ממשיכים בדרך של הורות משונה, משותפת וסימטרית, למלאכית הקטנה שלנו. תינוקת שמתה לפני שנולדה, ואנחנו אבא ואמא שלה.
אמא ואבא נולדים
מי אנחנו? אנחנו הורים? אם כן אז איפה הילדים? מה הופך אותנו להורים אם אנחנו לא יודעים איך זה מרגיש להחזיק את הילדה שלנו ולהתבונן בה מביטה בנו חזרה עם עיניים גדולות ותמימות. אם לא מיהרנו לסייע לה כשהיא בכתה ואם לא הפכנו יום ולילה בהשכבות הרדמות וחיתולים.
אבל יש ילדה אחת, ילדה אחת שאנחנו ההורים שלה. הילדה הזאת הגיעה לעולם ללא רוח חיים. אבל היא הילדה שלנו, ואנחנו ההורים שלה.
באותו יום ארור, לא נולד אף תינוק. רק ההורים נולדו. הורים ללא ילדים.
אני מדמיין את עצמנו בעוד כעשור. עם 2-3 ילדים חיים. ישאלו אותנו בתמימות, כמה ילדים? אני לא יודע איך נבחר לענות, אבל אני יודע שבלב תהיה לי תשובה אחרת.
סיפור עם חורים
יש פה סיפור עם חורים. לא יודעים למה היא הסתבכה בחבל הטבור בשבוע 40, ולא יודעים מתי זה קרה.
הרופאים אומרים שזה לא ההיפוך. לא יכול להיות.
הרופאים אומרים שזה לא ספינינג בייביז, הרי מקרים כאלה קורים גם למי שלא עושה, ובאותה סטטיסטיקה. הרופאים הפצירו בנו שלא נאשים את עצמנו.
והרופאים כנראה צודקים. מה שבטוח זה שקרה לנו מקרה חריג מאוד וכנגד כל הסיכויים. כשקורה לך מקרה לא סטטיסטי בעליל, פתאום אתה מוצא את עצמך מאמין בכל סיכוי קטן, מזערי ככל שיהיה, שאולי הפעם הם טועים.
שאולי אנחנו דווקא כן אשמים.
יש פה סיפור עם חורים. בני אדם לא אוהבים כשיש חורים בעלילה. כעת יש לנו יד חופשית, נשלים אותו איך שנרצה! רק חבל שהראש משלים אותו בצורה אחת בלבד, בצורה הכי אנושית שיש. מיד מתחילים לצייר סיפור בו אנחנו המרכז, אנחנו הגיבורים. מוצאים אוסף של מקומות שבהם היינו יכולים לנהוג אחרת, לשנות את קו הגורל, ולייצר מציאות שבה תותי בחיים. כעת החורים בסיפור התמלאו, ונשארה שאלה אחת בלבד, מה עושים עם תחושות האשמה? האם ללבן אותן אחת אחת ולקוות שלא יחזרו לרדוף אותנו, או לנסות להדחיק ולשחרר?
חיים במימד אחר
היא חיה את חייה בממד אחר, בעולם מקביל. בעולם מוזר כזה, שבו אנשים חיים בתוך אמבטיה חמימה ונעימה, יכולים לנוע בתוכה, להשתולל ולבעוט ואף אחד לא יגיד להם לא. עולם שבו לא נושמים, לא אוכלים, לא מדברים, ומוזנים דרך חבל שמחובר לפופיק.
בעיניה של תותי, רק היא הייתה קיימת שם, ואין עוד אנשים כמוה. התקשורת היחידה שלה הייתה עם יצורים ממימד אחר לגמרי, יצורים מוזרים כאלו שאוכלים ונושמים, מדברים על כסף ופוליטיקה. ובאופן ביזארי לחלוטין, היא נמצאת בתוך אחד האנשים האלה. את כל חייה היא חיה בממד המוזר הזה, ולא הכירה חברים באותו המצב שלה.
התקשורת בממד ההוא, מאוד משונה, ותלוית כיוון.
בכיוון אחד התקשורת מגיעה דרך מגע רך ומלטף אך קהה מבעד לבטן, או מופע אור קולי שגם הוא מצליח לעבור דרך מחיצת היקומים שאנחנו קוראים לה רחם.
לעומת זאת, היא יכולה להביע את עצמה רק דרך בעיטות שמייצרות הררים קטנים שזזים לאורך הבטן.
איזה עולם מוזר זה לחיות בו. כולנו היינו בעולם הזה, כולנו יצאנו משם אל העולם הזה. אבל תותי לא הספיקה.
אולי אדייק ואומר שהיא אכן הגיעה, אך רק בגופה, ונפשה נפרדה והמשיכה לחיות בממד חדש ולא נודע.
בית גדול וריק
חזרנו הבית מבית החולים. התיישבנו בצד הספה בפינת הסלון. הבית הרגיש גדול. כל כך הרבה מקום. מקום שבו מאיה הייתה אמורה לזחול, לשחק ולצחוק. הספות הנקיות שהיו אמורות להיות מוכתמות מהפרשות שלה מזכירות לנו את חסרונה.
הממ"ד מלא במוצרים לתינוקות. כיסא בטיחות בתוקף, מטרנה, חיתולים. פתחתי את הארון, סט בגדים עם הכיתוב "הסט הראשון שלי" כאילו בוהה בי חזרה, ולידו מונחת תמונה של תותי מהאולטרסאונד.
עכשיו צריך לסדר הכל. נשים בארגזים? אצל ההורים? שידת ההחתלה כבר מחוברת לקיר.
כל חפץ קליל דורש אנרגיה כדי להזיז. ויותר מזה - למכור מוצרים בעלי תוקף. איך עושים את זה בכלל?
לקח לאריאלה שבועות רבים עד שאזרה אומץ להסתכל על החדר מבפנים, וזה רק אחרי שעשיתי את מיטב יכולתי לסדר ולנקות אותו בעצמי. בינתיים, הנחנו כיסוי עיניים על הידית, כדי שאריאלה תוכל לחבוש אותו לפני כניסה לממ"ד כשיש אזעקות. שלא תחווה 2 טראומות בעת ובעונה אחת. שתוכל לפחות לנשום.
אנחנו אותם 2 אנשים, ואותם 2 חתולים, באותו בית. אבל פתאום, הבית מרגיש גדול, ריק וקצת מנוכר.
היום שאחרי
יום לאחר הלידה השקטה בעודנו בבית החולים, פתחתי מחברת ריקה והתחלתי לכתוב. המילים הראשונות שנכתבו: "אני מפחד. אני מפחד שאחזור לשגרה מהר מדי, שלא אספיק להתאבל באמת."
המשכתי וכתבתי 1,300 מילים. אולי זה המקום לשתף חלק מהן:
"אנשים רוצים להוציא אותי מזה וזה בסדר. זה גם כנראה מה שאני הייתי עושה, אבל צריך גם לדבר על מה שקרה. אי אפשר לדבר רק על שטויות כאילו זה לא קרה. ואם כבר היום אני מרגיש ככה, אז מה יהיה בהמשך? הזיכרון יתעמעם ואני לא אצליח לחשוב עליו ולהרגיש אותו שוב. וזה כל כך חשוב להרגיש. למה זה כל כך חשוב להרגיש? אני לא יודע עכשיו. אבל אני יודע שזה חשוב. ואני לא יודע איך עושים את זה. הצלחתי קצת לבכות. הצלחתי לבכות! זו הצלחה מבחינתי. עד כמה שזה נשמע מוזר. היה לי מוזר לשמוע את עצמי בוכה, זה לא קרה כל כך הרבה שנים."
"אמרתי לאריאלה שיש לנו אתגרים הפוכים. שהאתגר שלה הוא להבין איך לא לשקוע בעצב, איך נצליח לקום ולהמשיך הלאה ואצלי זה הפוך. איך אני אצליח להשאיר בעצמי קצת מהרגע הזה. ואני מפחד שזה ירחיק בינינו, שאני לא אצליח להתחבר אליה רגשית. שאני אענה לה בצורה מנותקת ולא אתמוך ממקום עמוק של אמפתיה. שאענה לה בצורה רובוטית שיהיה בסדר ושנהיה חזקים. שנהיה ביחד והאהבה תנצח. שעוד נהיה הורים לילדים בריאים ומקסימים, כל זה נכון. אבל זה כל כך ברור לי."
"אני כאילו רוצה שהימים האלה ישנו אותי ואת גורלי. כי הייתי מוכן שהגורל שלי ישתנה…ועכשיו, ברירת המחדל היא לחזור לשגרה, כאילו כלום. אבל הייתי כל כך מוכן לשינוי. למשהו גדול שיקרה בחיים שלי, בדמות של תינוקת קטנה שצריך לדאוג לה, ועכשיו אין אותה, אז אולי בתת מודע שלי אני מנסה לייצר שינוי מהותי בכל זאת?"
"אני רוצה להיתפס לרגע הזה כי אחרת הוא יברח לי, ואני לא אשתנה. וראיתי את השינוי, בכיתי! זה מדהים! עצוב, אבל מדהים. בעיקר עצוב…בכינו ביחד. היינו מסונכרנים. כל כך עצוב, אבל היינו כל כך מסונכרנים בעצב הזה. וזה הרגיש לי כל כך נכון, אולי זו מילה טובה יותר ממדהים. זה הרגיש נכון."
"זה עשה לי טוב לכתוב. הפתעתי את עצמי."
הבכי שלה, הבכי שלה, הבכי שלי
כל מה שרצינו זה תינוקת בוכה. צליל הבכי של תינוקות פתאום הפך לדבר כל כך חיובי בעיניים שלנו. רק מחכים להריון הבא שיסתיים בתקווה עם תינוקת בוכה. שתבכה ותבכה ולא תירגע. אף אחד לא יירגע. זה יהיה כל כך מאושר.
אבל בינתים, אנחנו אלה שבוכים. ובכי זה טריגר. כי לבכי יכולת ייחודית לחדור לנו עמוק לנשמה. מייד נכנסים ל fight or flight, כאשר כל מה שאתה רוצה זה להפסיק את הבכי שלה. ככה בכי עובד. בגלל זה תינוקות בוכים, כדי ללחוץ על הטריגר הזה, שיגיעו ההורים מיד לטפל.
אבל כשאריאלה בוכה, אני נכנס לתפקיד. משנס מותניים ויודע שאני צריך להתעלות מעל המנגנון הפיזיולוגי שבוער בי להפסיק את הבכי בכל מחיר. אני צריך להיות שם, לתת חיבוק, לתת כתף לבכות עליה. לאפשר לבכי להמשיך ככל שנדרש, להגיד לה שזה טוב לפרוק, שיש לזה מקום. שהתחושות שלה הן נורמליות בתגובה לסיטואציה שהיא לא נורמלית. והיא שואלת שאלות קשות. למה זה קרה לנו? איך אפשר להבטיח שזה לא יקרה שוב? למה אין פרוטוקול של זירוז לכל הנשים בהריון כבר משבוע 38 - זה מציל חיים!שאלות שננעצות בי כמו סכין. אני רוצה לענות אבל אין לי את הכלים. אין לאף אחד את הכלים. אז אני אומר לה שאני לא יודע, אבל אני יודע שאני אוהב אותה, והיא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.
ואז היא אומרת שאני מדהים ותומך, ושואלת איך היא יכולה לעזור לי ולתמוך בי. אבל המנגנון הפיזיולוגי הדורש ממני להפסיק את הבכי עוד בוער בי, וכל מה שעובר לי בראש זה "תפסיקי לבכות". ואת זה אני לא יכול להגיד, כי זה בדיוק מנוגד לכל מה שאמרתי לה עכשיו. אז אני שותק, ואומר "אני לא יודע". אני מטפל באריאלה, כאילו הייתה התינוקת שלי. והבכי שלי? אין לו כ"כ מקום. יש מספיק בכי בבית ולא צריך עוד. בכיתי בבי"ח, ובקבורה. בכיתי יפה. אבל שם זה נגמר. הבכי שלי נקבר יחד עם הילדה שלי.
יום אחד
מאיה הייתה תינוקת בריאה ושלמה שמתה בתאונה. אם היא הייתה מתה יום אחרי שהגיעה לעולם, ולא יום לפני, פתאום כולם היו מתיישרים ומבינים אותנו. אבל בגלל היום - יומיים הבדל, אנשים מתייחסים לזה כמו אל הפלה. אז לא! זו לא הפלה. ההיריון היה תקין לכל אורכו, והגיע לנקודת הסיום. ההיריון הסתיים בתינוקת שמוכנה לעולם הזה. מאיה הייתה תינוקת בשלה - רק להגיע בחיים זה כל מה שנותר.
איך אריאלה?
אנחנו חיים בעולם סקסיסטי. יש אפליה נגד נשים. אבל במקרה הזה, יש אפליה נגד גברים. כולי הערכה למדינת ישראל שהחליטה לאפשר לנשים לקבל "חופשת לידה" מלאה. באמת זה מבורך! אבל הגבר? מותר לו לקחת 3-5 ימים על חשבון ימי חופש / מחלה / חל"ת. נהדר, לא? איבדתי בת! המינימום שאני יכול לחשוב עליו זה חופשת אבלות, שגם היא רחוקה שנות אור מלהספיק.
כשבוע לאחר שמאיה יצאה לעולם ללא רוח חיים, התקשרו לאריאלה מקופ"ח, לקבוע לה תור לפסיכותרפיה. אני הייתי צריך להודיע להם ביוזמתי ש"עברתי לידה שקטה בשבוע 40", ואני מבקש טיפול פסיכולוגי. אחרי שחיכיתי שבועות שלמים להפניה ולהתחייבות, קבעו לי תור לייעוץ ראשוני לעוד 3 חודשים, שלאחריו יוכלו להתאים לי מטפל/ת. נו באמת.
ועכשיו אני צריך לכעוס על עצמי שלא פניתי אליהם מהר מספיק, שחיכיתי כמה שבועות (נצח!) שבהם התעסקתי בעיקר בלנסות להבין מה לעזעזל קרה פה, מי אני בכלל והאם אני צריך עזרה. זה כל כך קשה לבקשה עזרה.
לעיתים אני נתקל בצורך לספר לאנשים בפעם הראשונה על המקרה שלנו. זה תמיד קשה. ולמרות שהתסריט כבר רץ לי בראש אינספור פעמים, כל המילים נאבדות לי. להגיד "לידה שקטה"? לא מתאים. זה לא מתאר את האבל. אבל בהיעדר מונח טוב יותר, וצורך כמעט פיזי להמעיט במילים, אני משתמש בזה. השאלה הראשונה שאני מקבל היא בדרך כלל "איך אריאלה?" הם מסתכלים עלי, ואני נראה בסה"כ רגיל, בלי כיתוב על המצח המעיד על מצבי הנפשי. בנאדם. ואריאלה בדמיונם כמובן במצב גרוע בהרבה. אולי חצי בנאדם. אז שואלים עליה. וממשיכים לשאול. בודדים הם האנשים שידעו להביע את זה שגם עליי עוברת תקופה נוראית. שגם אני עובר סבל בלתי יתואר. שלא עוברת שעה ביום שאני לא מדמיין את עצמי מחזיק את תותי בידיים, זורק אותה לשמיים והיא מצחקקת את דרכה חזרה אלי, או שדווקא נשארת באוויר, מתרחקת לאט לאט, ולא חוזרת אלי בכלל.
אז בפעם הבאה שאנחנו מדברים, תזכרו שלתותי יש גם אמא וגם אבא.
"מה קורה?"
"מה קורה? איך אתם?"
תחשבו על זה רגע. כי בדרך כלל זו שאלה ששואלים בלי לחשוב. וגם עונים בלי לחשוב, "הכל בסדר". בד"כ השאלה נשאלת פנים אל פנים, עם כיף או חיבוק. לעיתים אפילו אין תשובה, זו שאלה רטורית. ובדרך כלל, למרות הדיסוננס, איכשהו זה מסתדר. כולם מבינים שהתשובה "הכל בסדר" היא רק מתוך נורמה חברתית. אבל עכשיו זה שונה. שום דבר לא בסדר. הבת שלנו מתה.
לאנשים אכפת מאיתנו והם מנסים להראות את זה, אז הם שולחים הודעה כזו. כשזה מגיע בהודעה, אחרי שלא דיברנו כמה זמן, כבר לא מדובר בשאלה שזורקים לפני חיבוק, זו כבר לא שאלה רטורית, אלא בעצם מבקשים עדכון על מצבנו.
איך מצפים שנענה? "הבת שלנו מתה, איך אצלך?" אולי מצפים שנענה "בסדר" בצורה לקונית? איך זה עוזר? הרי ברור שהמצב מורכב ואי אפשר לכתוב תשובה אמיתית בשורה אחת. ואם זה לא בשורה אחת, אז צריך לכתוב מגילות שלמות ומורכבות שלא מתאימות לוואצאפ. כשניפגש, נדבר על זה לעומק.
אז מה כן? יש הרבה שאלות שאפשר לשאול, גם בוואצאפ, לדוגמא: מה עשינו היום? אולי לנסות לקבוע זמן לשיחה/פגישה. אפשר אולי לשלוח כמה מילים מחזקות, להגיד שאנחנו גיבורים שמתמודדים עם מצב בלתי אפשרי. אפשר סתם לשלוח לב או להגיד שאתם חושבים עלינו. אפילו לשלוח ארוחה חמה, בלי לפתוח שיחה, זה מאוד עוזר. זה מחמם את הלב לדעת שחושבים עלינו.
ובכל זאת, יש מילים שיכולות לפגוע. שמענו אמירות כמו: "הזמן מרפא", "יהיו עוד ילדים, זו רק משוכה בדרך", "הכל זה מלמעלה", "בייבי סטפס", " או הגרוע מכל: "הכל לטובה". שמענו גם שאלות חסרות טאקט כמו "זה קרה בגלל משהו שעשיתם?", "זה בגלל ההיפוך?", "אתם עדיין לא מצליחים לישון בלילה?", "מרגישים אשמים?, "מה אתם עושים כל היום?!"
אם להיות הוגן, זה כמעט בלתי אפשרי לדעת מה לא להגיד. כי כל אחד רגיש לדברים אחרים. גם אני ואריאלה שונים זה מזו.
ככלל אצבע - יותר שאלות פתוחות, פחות שאלות טכניות ופחות אמירות כלליות.
תהיו מוכנים לשיחה לא פשוטה. תהיו מוכנים לחשוף מעומק הלב, ולא להציע פתרונות. תתחילו מלשאול: "אני ממש רוצה להיות איתך ולתמוך אבל לא יודע איך". אל תדאגו שנצטרך עכשיו לעזור לכם להיות שם בשבילנו, זה רק יועיל אם תראו גם אתם פגיעות מסוימת. ככה מזמינים שיחה וחיבור אמיתי. עשו זאת שוב ושוב ואל תתייאשו.
לעזור לעזור
אנשים רוצים לעזור לנו. רוצים להקל עלינו ולא יודעים איך. מתוך חוסר הידע, נוצר גם פחד. פחד למעוד ולהגיד בטעות משהו פוגע ולא רגיש. לעיתים, הפחד משתלט על התת מודע. "הם בטח צריכים ספייס", מסבירים לעצמם, ומצדיקים את הגישה הפסיבית.
דברו איתנו, תהיו איתנו. תשאלו, אולי אנחנו באמת צריכים ספייס. אבל אז תשאלו שוב אם הספייס עדיין רלוונטי. אל תתנו לנו להרגיש לבד. כי אנחנו מרגישים לבד. בתוך האבל, בתוך הערפל ובתקופה מהקשות שידענו, אנחנו מרגישים לבד. מה נעשה עם כל הספייס הזה?
יש גם חברים שיוזמים ורוצים להיפגש איתנו. בדרך כלל, מפגשים מסוג זה יהיו בבית קפה או בבר, עם ניסיון לצחוק קצת ולהקליל את האווירה. די עם הקלילות! נמאס שלא מדברים על הדברים האמיתיים! תגידו משהו אמיתי. תראו לי שאתם כואבים איתי ביחד. אני מבין שקשה לכם. זה באמת מפחיד להיכנס לאימת הכאב, האובדן, החוסר והריקנות. למה שמישהו ירצה לשים את עצמו במצב הזה?
אז מנסים להזדהות איתנו. מספרים לנו על מקרה שהם שמעו עליו שדומה, או אפילו שקרה להם. מספרים על איזו הפלה בשבוע 8. אל תלאו אותנו בסיפורים שלכם. אם לא עברתם לידה שקטה, אי אפשר באמת להזדהות. תהיו איתנו בסיפור שלנו. תשאלו. ותגיבו, כי אין לנו טעם לדבר לקיר. תגיבו ותשתפו בתחושות שלכם. תראו פגיעות. ברור שזה מורכב, אבל עדיף לנסות ולמעוד ולהראות שאכפת לכם, מאשר לוותר מראש. אנחנו מבינים ונדע לסלוח.
מדי פעם חברים מזילים דמעה, בעיקר בפעם הראשונה שמספרים להם את הסיפור. אבל לא שואלים שאלות. מקשיבים בדממה, כזו שמהדהדת את המילים שלי בראשי. בדרך כלל השיחה ממשיכה אחר כך למחוזות אחרים, גשמיים ומידיים. אחרי אותו מפגש דומע סביר שלא נשמע מהם תקופה. האם תפקידנו לרדוף אחריהם? האם אנחנו נדרשים לבקש מהחברים שלנו שיהיו איתנו בכאב שלנו?
יום אחד נפל האסימון. אזרתי אומץ ואמרתי לאחד מחבריי הטובים: "אחי, אני מרגיש לבד". קשה לתאר את הקושי במשפט הזה. עמוק בפנים אני מרגיש שאני אומר לו "אחי, נכשלת כחבר". כאב גדול. נעצתי לעצמי סכין בלב. כי הוא לא נכשל! הוא לא ידע, ולא הבין. איך הוא יבין? אין לו שום סיכוי. בשבילו מאיה היא אבסטרקטית. אפילו תמונה אין לו. הוא אמר שהוא מרגיש שהמצב שלנו הוא איפשהו בין הפלה לבין אמא שמאבדת את הבן שלה בעזה. אני לא אוהב השוואות מסוג זה, ולשים רגשות על גרפים. אבל הרגשתי צורך להמשיך מאותה אמירה. במקרה, לאותו החבר הייתה בת, פעוטה בת חודשים ספורים. אמרתי לו שהמקרה הכי דומה שאני יכול לחשוב עליו, זה שהיא חס וחלילה לא תקום מחר בבוקר. נעצתי לעצמי עוד סכין בלב. סכין חדה וארוכה ודו צדדית שליבו נדקר ממנה גם. ישבנו שם בחוף מביטים זה בעיניו של זה עם סכין דמיונית נעוצה בינינו. מזל שיש לי חברים טובים כאלה שאני יכול להגיד להם את הדברים הכי קשים. זה עזר לו להבין. אני רק מקווה שההבנה הזו שווה את כל הכאב.
מאז התמונה התבהרה לי מאוד. רוצים לעזור לנו. תפקידנו למצוא את הכוחות לעזור להם לעזור לנו.
הכירורג הזקן
הכל טבול באבל וקושי. בלי כדורי שינה אי אפשר לישון. קשה להרדם, עוד יותר קשה לקום. כל היום עייף ואיטי. ועוד יום עובר, ועוד יום. הכל מרגיש כל כך חסר משמעות. מה יהיה בעבודה? קצת ככה, קצת אחרת? למי אכפת. אין כוח להילחם עם אף אחד. אין אנרגיה להשקיע כדי לייצר שינוי בעולם. כל מה שמגיע, מקבלים כפי שהוא, במעין כניעה מוחלטת למציאות ההולמת על פנינו.
מגיע התור של אריאלה לרופאת עור חדשה, שממליצה להוריד נקודות חן. לא אהבנו את הרופאה, אבל למי יש כוח לשאול שאלות בכלל, שלא לדבר על לקבוע תור לקבלת חוות דעת שנייה. אז הולכים לתור שקבענו לנו לכירורג. מגיע כירורג זקן וזעוף, לא שואלים שאלות. עושה עבודה מרושלת שמשאירה סימנים גדולים לתמיד. למי אכפת? למי אכפת מאסתטיקה של הגוף עכשיו, או אי פעם?
יש רק פצע אחד. הפצע שבלב, אותו אף אחד לא יכול לראות. הלוואי היינו יכולים להראות פצע ומייד כולם היו מבינים. לא היה צריך להסביר. הלוואי שכל הצלקות היו חסרות משמעות, כמו הסימנים שהשאיר הכירורג הזקן.
בעגלא ובזמן קריב
פתאום יש לנו זמן.
פתאום אנחנו יוצאים לטיול בעיר בשעה 11 בבוקר, ובוהים עם מבט ריק אל עבר הים, שלא עוצר לעולם.
השמיים כחולים, הדשא ירוק, והעגלות תוקפות אותנו מכל עבר. האם תמיד העיר הייתה מלאה בעגלות? או שפשוט אף פעם לא טיילנו בעיר ככה סתם באמצע היום? אולי עכשיו פשוט רגישים יותר לכל תינוק מנשא ועגלה? כנראה קצת מהכל…
דבר אחד בטוח, אנחנו במלכוד. אנחנו לא מאלה שמסוגלים לשבת בבית כל היום, אנחנו חייבים לצאת לנשום אוויר ולראות אור יום. אבל לאן נלך? העגלות צובאות על כל הפארקים, השבילים, החופים ובתי הקפה. אז נשאר בבית במאורה כל היום ונצא רק בחושך כמו ערפדים.
למרות העגלות, אנחנו משתדלים כן לצאת לראות את השקיעה. תמיד אהבנו שקיעות אבל עכשיו השקיעה מזכירה לנו את תותי. רשמנו על המצבה שלה שהשקיעות היפות ביותר נעלמות לפני שמכירים אותן לעומק.
בנוסף, כל שקיעה היא משמחת, כי זה סימן שהתקרבנו יום נוסף לקראת הקמת משפחה.
האם אנחנו באמת מסוגלים? איך ייראה ההיריון הבא? האם יהיה מלא בחרדות אינסופיות? האם הגורל לא יתנכל אלינו פעם נוספת? איך נוכל להתמודד אם נמצא חלילה איזה מום?
רק מייחלים ליום שבו אנחנו נהיה אלה עם העגלה, ובזמן הקרוב.
בידיים מלאות
חלקנו את ההריון עם 7 חברים נוספים. חלקם קרובים, וחלקם קרובים מאוד. כולם בהריון ראשון.
7 ההריונות הללו מגיעים לאחר שחברים קרובים אחרים ילדו ילדים חיים זה מכבר.
התרגשנו שהילדים יגדלו יחד, יהיו חברים גם הם ונצא כולנו להרפתקאות משותפות בארץ ובעולם. חלמנו שהחברות שלנו תמשיך אל הדור הבא, עמוק אל העתיד.
כעת החברים ממשיכים בדרך שהתוו לעצמם, יולדים ילדים חיים, ומותירים אותנו מאחור.
הם בידיים מלאות, ואנחנו בעיניים מלאות. עוטפת אותנו תחושה של יראת כבוד, שהם הצליחו במשימה הזו, שבה אנחנו נכשלנו. מוזרה לנו המחשבה שעבורם ברירת המחדל היא להביא ילד חי. באמריקה אפילו מקובל לעשות baby shower כחודש-חודשיים לפני תאריך היעד, כאילו יש ביטחון מוחלט שהוא יגיע בחיים.
9 חודשים מלאים של ציפיה לתותי נגמרו בזה שחזרנו הביתה, עם הראש מושפל, לבד, בלי כלום, רק כדי להתחיל את הכל מחדש.
עמוק בפנים, אנחנו שמחים בשבילם. אבל על פני השטח, הרגשות והדמעות מציפות את פנינו. למה הודעה מרגשת על תינוק חי שמגיע לעולם גורמות לנו כאב? איך זה שאנחנו לא שמחים בשמחתם? האם נוכל לחזור להיות שמחים כמו פעם? מתי נפסיק להיות האלו שבוכים בכל פעם שרואים או שומעים תינוק? מתי נחזור הביתה ממפגש עם חברים בלי דמעות בעיניים? מתי נוכל לשוב ולראות את המשפחה והחברים שלנו עם הילדים שלהם, במקום לבקש מהם להתפצל או להביא בייביסיטר? מתי נצליח להפסיק לנתק את עצמנו מהסביבה הקרובה אלינו? מתי נפסיק להיות הזוג הזה שאין לו ילדים בבית? האם אחרי הניתוק, החברים יוכלו לקבל אותנו בחזרה? מתי נעשה את הדרך חזרה מבית החולים, בידיים מלאות?
חגים ומועדים
חג הפסח הגיע שבועות בודדים אחרי שהבת שלנו מתה, וימים בודדים לאחר קבורתה. המחשבה על לשבת בשולחן החג יחד עם אח שלי ובתו המקסימה, הרתיעה אותנו, אבל חשבנו שכבר עברו כמה שבועות ונוכל להתמודד עם זה.
כשהתיישבנו מולה בשולחן, אריאלה לא עמדה בזה והתפרקה. היא כל כך קטנה וחמודה! כמו שמאיה הייתה אמורה להיות.
אח שלי הציע שילכו להיות עם הצד השני של המשפחה שגרים קרוב. אני ואריאלה הלכנו לחדר ובכינו. אבל חיזק אותי שיש לנו בחירה. בחירה בין התמודדות עם יציאתם מארוחת החג, לבין התמודדות עם שצף הרגשות שנוכחותם מעלה. עם תותי לא הייתה לנו בחירה. כעת יש בחירה, בין קושי אחד לקושי אחר. יכולת הבחירה חיזקה אותי. בחרנו שיישארו ונהיה ביחד.
הגענו חזרה לשולחן החג, אך הם כבר לא היו שם. הם החליטו בשבילנו, והלכו. הם הבינו את הקושי בישיבה משותפת ורצו לעשות לנו טוב. הם אוהבים אותנו מאוד ורוצים בטובתנו. איך היו יכולים לדעת שאני נאחז דווקא ביכולת הבחירה בזמן רגיש כל כך? שם מעדנו. משם מנסים לקום ולהמשיך קדימה, אך הזמן מסתחרר בין עבר הווה ועתיד, ואנחנו מסתחררים איתו ביחד. חגים ומועדים.
לך חפש את החברים שלך
מי הם החברים שלי? אולי צריך למצוא חברים חדשים לתקופה הזו. כי רוב החברים הם הורים טריים שקשה לנו להיות עם הילדים שלהם. אולי נחפש זוגות צעירים בלי ילדים, זה יותר קל. אבל עבורם, יהיה אפילו קשה יותר להבין מה עובר עלינו. הם בכלל לא מבינים מה זה להיות הורה.
האם אני מבין מה זה?
מרגיש לא שייך. לא פה ולא שם. גם אבא וגם לא אבא.
שירים ושערים
לפעמים אני שומע שיר, והוא פתאום מהווה שער לעולם אחר לגמרי. השיר מאבד את המשמעות המקורית, ותופס משמעות שונה לחלוטין.
למשל:
שלום עליכם.
שלום עליכם מלאכי השלום מלאכי עליון
ממלך…
בואכם לשלום, מלאכי השלום, מלאכי עליון
ממלך…
ברכוני לשלום מלאכי השלום מלאכי עליון
ממלך…
צאתכם לשלום, מלאכי השלום, מלאכי עליון,
ממלך…
תותי המלאכית. באה, בירכה, ויצאה לשלום.
הכל הפוך
הסיוט הקלאסי - נפילה חופשית מהר. אבל לא כמו בסרט מצויר שנתקעים בדרך פעם בענף ופעם באבן. לא. נפילה חופשית כל הדרך עד למטה.
ואז בום! קמים מהמיטה מיוזעים.
איך קמים? איך מתחילים את היום?
התחושות עוד בוערות והלב דופק בעוצמה. אתה משכנע את עצמך שזה רק חלום, שהכל בסדר וחוזרים לחיים.
אבל אצלנו הכל הפוך.
בלילה חולמים שהמציאות אינה אלא סיוט, זה לא באמת קרה. ובבוקר האמת טופחת על פנינו.
סימנים של התאוששות
שאלנו חברים לשלומם. באמת ובתמים. כי התעניינו במהמורות חייהם. לא כי רצינו להעביר נושא ולדבר על משהו אחר. לא כי רצינו להיראות כאילו אנחנו מתפקדים. כי באמת רצינו לדעת.
כל אחד עובר קשיים בחיים. לכולם יש תיקים שהם סוחבים איתם. לתיק שלנו נוספה אבן גדולה שלא תצא לעולם. נתחזק ונדע לסחוב גם אותה. נתחזק ונדע גם לעזור לאחרים לסחוב את שלהם.
זו התאוששות.
זה לכל החיים
עשינו קעקוע של תות.
צעד אקטיבי משמעותי בתהליך השיקום.
פחדנו.
האם אנחנו אמיצים מספיק? האם זה לא רק יזכיר לנו את תותי וימלא אותנו בעצב בכל פעם שנסתכל?
איך זה ישפיע במצבים אינטימיים? איך נענה לשאלות שישאלו?
אבל החלטנו ללכת על זה. זה הרגיש נכון.
מה כבר יכול לקרות? הרי הרע מכל כבר קרה…
הקעקוע לא נועד להזכיר לנו אותה.
היא הרי תמיד תהיה חלק מאיתנו, עם הקעקוע או בלעדיו.
כל מחשבה עתידית, כל חיוך, כל ריקוד או צחוק, יטמנו בחובם זיכרון שלה, צער על שאיננה, ודמיון על מי שיכלה להיות. היא תהיה נוכחת בכל חלקי גופנו, מעומקי הנשמה, ועד לשכבה החיצונית ביותר של העור.
כשם שהקעקוע הוא בעצם אוסף של נקודות בודדות שיחד מרכיבות תמונה מלאה, כך גם המחשבות שלי לגביו:
-
כולם סוחבים את חוויות החיים המצטברות. חלקן נצרבות בלב, וחלקן על העור כצלקות, שם אין לנו בחירה. הקעקוע נותן לנו אפשרות לייצר צלקת שאנחנו בוחרים בה, בנוסף לאלו שבחר הגורל. ועם זאת, מדובר באיזון בין שליטה והתמסרות. ההחלטה - מבטאת שליטה. אבל ברגע האמת, כשהמחט חודרת את העור, ישנה התמסרות מוחלטת ליד האומן. זהו נדבך נוסף בתהליך ההתבגרות, שמלווה אותנו כל החיים. תהליך בו לומדים היכן לנסות לשלוט, והיכן לשחרר. אחרי האובדן צריך לשחרר, לקבל את חוסר השליטה. לקבל את העובדה שלא יכולנו להציל אותה.
-
הקעקוע מאויר ביד חופשית. הוא לא מושלם, הוא אנושי. של שנינו מבוסס על אותה הסקיצה, אבל לכל אחד מאיתנו מיקום שונה בגוף, פרטים קצת שונים, והדגשות מעט שונות. שנינו עברנו את אותו האירוע, אותה הטראומה. אבל כל אחד מאיתנו חווה את זה באופן קצת שונה, כמו הקעקוע.
-
בעת שהמחט נעוצה בעור, תותי עברה לשנינו במחשבות. תחושת הכאב הפיזי מקושרת כעת עם תחושת כאב הלב. האם המחט מחדירה את הכאב לתמיד דרך העור? או שאולי זהו שינוי צורה של הכאב העמוק, המאפשרת לנו לעבד אותו בדרך נוספת?
-
הקעקוע מסמל את כיווניות הזמן, אין ללכת אחורה. רגשות האשמה לא מועילים, וצריך להסתכל קדימה. לעולם לא נחזור להיות מי שהיינו.
-
הכל זמני. להכל יש סוף. כשם שהמוות של תותי הוא סופי, כך גם הקעקוע, אי אפשר ללכת אחורה. כשם שהחיים של תותי היו זמניים, כך גם הקעקוע, הוא איתנו רק עד סוף החיים.
הלוואי ולא היינו צריכים לעשות את הקעקוע. לא עשינו קעקוע כדי לייפות את הגוף. אבל אם זה גורם לנו להרגיש יפים, או להרגיש עוצמה, זה דווקא טוב! איזה יופי שתותי יכולה, גם ממקומה, לגרום לנו להרגיש טוב ולאהוב את עצמנו. איזה יופי זה שאנחנו יכולים להמשיך ולהתחזק כזוג, להתחבר אפילו עוד זה לזו, בזכותה של תותי.
רצינו לתת לה חיים שלמים של אושר. יש מעט מאוד שיכולנו להעניק לה. נתנו לה שם, וקבורה ראויה. כעת אנחנו נותנים לה קצת מקום בעולם הזה. קצת יכולת להשפיע, ולהתלוות אלינו לכל מקום אליו נגיע. כשאנחנו מעניקים לה, אנחנו גם מקבלים חזרה. רצינו לתת לה לאורך כל החיים.
להביא ילדה, זה לכל החיים.
מרתון מעגלי
דמיינו ריצת מרתון רשמית. הרצים מתקרבים לקו הסיום.
רגע אחד, מרחק יריקה מקו הסיום, אחד הרצים מתמוטט ונופל ארצה.
הוא מרים את הראש, מביט לעבר קו הסיום, ולא יכול לקום.
בינתיים חלק מהרצים מסיימים את המסלול וחוצים את קו הסיום. אחרים, באים לתת יד, לנסות לעזור. אבל מפחדים להתחבר יותר מדי כדי לא למצוא את עצמם באותו המצב. ואז משחררים את היד וממשיכים בעצמם לעבר קו הסיום.
כשאותו הרץ מצליח להתאושש, הוא קם ומישיר מבט קדימה, רק כדי לראות שקו הסיום כבר לא נמצא שם יותר.
הוא הוחלף בנקודת התחלה.
כעת, עליו למצוא את הכוחות לדדות עד לנקודת ההתחלה, שנראית רחוקה מתמיד, ולהתחיל לרוץ שוב.
זוג צעיר
זוג צעיר יושב בבר. מדברים על החוויות שהיו להם בטיול האתגרי. מגיע מלצר ושואל מה ירצו לשתות. הזוג מסרב בנימוס, ומזמין תה. מאוכזב מהזוג הצעיר, המלצר חוזר למטבח. לא מודע לכך שהזוג כבר לא כ"כ צעיר, ולא באמת רק זוג. הם הגיעו בלי הבת שלהם, וגם יחזרו הביתה וילכו לישון בלעדיה. והמלצר חושב לעצמו, מה מוזר בזוג הזה, כי הם נראי ם בדיוק כמו כל שאר הזוגות הצעירים.
פאוץ' זה אאוץ'
זה עולם מאוד בודד שם בחוץ.
אנשים לא מבינים שלא כל הריון מתקדם, מסתיים בתינוק חי.
חודשים אחרי ה"לידה", אריאלה עדיין מסתובבת עם "פאוץ'" קטן. הבטן עוד לא חזרה להיות יפה ושטוחה כבעבר. בלידות רגילות, זה היה עיטור כבוד לכך שיש תינוקת שמחה ובריאה בבית. אך היום, זה עיטור של צער. יש פאוץ' אבל אין תינוקת.
ואנשים, חסרי טאקט, שוב ושוב שואלים את אריאלה על הבטן שלה. "זה הריון ראשון?" "אה את בטח באותו חודש שלי, אני חודש חמישי!". ואריאלה המתוקה לא רוצה שהן ירגישו רע, ואומרת "לא, כבר ילדתי", תגובה שכמובן מזמינה את הברכה "מזל טוב!". איכשהו, אלו רק נשים שמגיבות על הפאוץ, בביטחון כל כך גדול.
אחרי מפגש שכזה אריאלה תחזור הביתה שבורה ודומעת.
רוצה רק שהפאוץ' שלה יתמלא בתינוק חדש לפני שהבטן תחזור להיות שטוחה.
צריך רק סבלנות ואמונה, את כל השאר כבר יש לנו.
ABC
תחושת הבדידות שכולם ממשיכים להביא ילדים ורק אנחנו לא, חייבת להיפתר, ואיזה פתרון טוב יותר מאשר להמשיך לנסות, ולהביא לעולם את האחים הקטנים של מאיה.
ברור שזה הולך להיות הריון שמלווה בחרדה אינסופית, שמוגדר אוטומטית בתור הריון בסיכון, ומלווה בסקירות ובדיקות פי 100 יותר מכל הריון אחר, ולו כדי להרגיע לכמה רגעים שהכל בסדר. שנוכל לקחת כמה נשימות עד הבדיקה הבאה.
ולאחר הילד הבא? השעון הביולוגי ממשיך לתקתק. נמשיך לרצות להדביק את הקצב עם החברים שלנו כדי שלפחות הילד הבא (השני? השלישי?) יהיה בגיל דומה.
אז ה ABC שלנו הוא בחירה בחיים. בחירה להיכנס להריון אחרי הריון אחרי הריון. כ5 שנים שכל עיסוקינו יהיו הריונות ובתקווה לידות משמחות. או כמו שאמרתי לאריאלה, היא ה ABC שלי: Accordion Belly Cutie
לתותי שלנו, לנצח תהיי נטועה בליבנו
הקעקועים שלנו, מאי 2025. אומן: אור חגי